ואהבת לרעך כמוך: זה כלל גדול בתורה.
חגים ותאריכים זקוקים לסיפור ולגיבורים. ואיך נסתפק בימי ספירת העומר רק בספירת הימים, ללא סיפורים?
מסורת חז”ל מספקת לנו את גיבורי ספירה: דמויותיהם של ר”ע ותלמידיו, דמותו של רשב”י ודמותו של בר כוכבא, מפרנסים היטב את התרבות שלנו, וכל מגזר עושה לו גיבור מרכזי ושר בשבחו שירים, החל מ’בר יוחאי נמשחת אשריך’ ו ‘ר’ עקיבא איש צנוע’ ועד ל ‘הוא היה גיבור, הוא קרא לדרור’.
שיר נפוץ בימי הספירה בכל גן ובית הוא השיר: “אמר ר’ עקיבא: ואהבת לרעך כמוך…”. מי שיקרא את פרשת קדושים, ידע כמובן שלא ר”ע הוא שאמר ‘ואהבת לרעך כמוך’ אלא התורה.
מה אם כן אמר ר’ עקיבא? אם למדנו היטב את מילות השיר, הרי שנזהה מיד את דברי מדרש ב”ר כד (וכן גם בספרא ובגמרא בנדרים):
“בן עזאי אומר: “זה ספר תולדות אדם” (בראשית ה א) כלל גדול בתורה, ר’ עקיבה אומר: “ואהבת לרעך כמוך” (ויקרא יט יח) כלל גדול ממנו, שלא תאמר הואיל וניתבזיתי יתבזה חבירי, אמר ר’ תנחומ’ אם עשית כן דע למי אתה מבזה – בדמות אלהים עשה אתו”.
ההסבר לדברי ר’ עקיבא, הוא על דרך השלילה – מה אסור לעשות לחבר, והם מזכירים מאוד את דברי הלל הזקן כשנתבקש ללמד את כל התורה כולה על רגל אחת: “מה דסני עלך לחברך לא תעביד”.
“ואהבת לרעך כמוך” אם כן, הוא כלל גדול בתורה. הוא כל התורה כולה על רגל אחת.
דברי ר’ תנחומא מוסיפים: אדם צריך להיזהר שלא לבזות את חברו, שהרי חברו נעשה בדמותו של הקב”ה, דברים אלה מחברים בין דברי בן עזאי לבין דברי ר’ עקיבא: בן עזאי טוען שהמילים “זה ספר תולדות אדם” הן תמצית התורה. קשה להבין את הדברים בלי לקרוא את כל הפסוק:
“זֶ֣ה סֵ֔פֶר תּוֹלְדֹ֖ת אָדָ֑ם בְּי֗וֹם בְּרֹ֤א אֱלֹהִים֙ אָדָ֔ם בִּדְמ֥וּת אֱלֹהִ֖ים עָשָׂ֥ה אֹתֽוֹ”. האדם נברא בצלם, וזהו הכלל הגדול. זהו מה שאומר ר’ נחמיה: דע לך שהאדם שאתה חושב לבזות נעשה בצלם דמותו של אלוקים.
ר”ע לעומת בן עזאי, מבין כנראה שהזיקה האישית עושה את ההבדל. לא מספיק לדעת שהאדם נברא בצלם, צריך להפעיל את ההזדהות והאמפתיה.
באבות דרבי נתן (א טז) מופיעים הדברים דווקא דרך דרשת הפסוק בויקרא – המילים “אני ה'” המופיעות בצמוד ל”ואהבת לרעך כמוך”:
“הלא הוא אומר ואהבת לרעך כמוך אני ה’. מה טעם כי אני בראתיו ואם עושה מעשה עמך אתה אוהבו ואם לאו אי אתה אוהבו”.
כך או כך, מסתבר שמירא שמים, מצופה גם לקיים “ואהבת”.