הדברים שאין לנקוב בשמם

במדרש אור האפילה, מדרש תימני מן המאה הי”ד ששרד בכתב יד ומובא אצל הרב כשר ב’תורה שלמה’, מופיע דו שיח מדהים בין אחי יוסף, לאחר מציאת הגביע הגנוב:

“ויקרעו שמלתם. כיוון שנמצא הגביע באמתחת בנימין, אמרו: גנב בר גנבתא. אמר להם: ואתם מכרתם את אחיכם. מיד קרעו על חילול השם, שהחרימו יום מכירת יוסף על מי שיגיד, מיד עמדו והתירו החרם…”

האמירה לפיה בנימין הוא גנב בן גנבת (בנה של רחל אמנו שגנבה את התרפים), מופיעה גם במדרש תנחומא:

“והיו עומדים ומחבטין לבנימין על כתפיו ואומרים לו: גנבא ברא דגנבתא (גנב בן גנבת), ביישתנו, בן אמך את, כך ביישה אמך את אבינו…” (תנחומא מקץ, י’).

הרבה פרשנויות נכתבו באשר לתרפים, אך לפחות לפי חלקן, התרפים הם מעין חפץ ניחוש, שניתן לדעת באמצעותם דברים. כפי שמביא הרמב”ן בפרושו לשמו”א יט: “והקרוב מה שאומרים שהם כלים לקבל השעות, ויקסמו בהם לדעת עתידות”

כך מתואר גם הגביע:

“הֲלוֹא זֶה אֲשֶׁר יִשְׁתֶּה אֲדֹנִי בּוֹ וְהוּא נַחֵשׁ יְנַחֵשׁ בּוֹ” ובהמשך: “וַיֹּאמֶר לָהֶם יוֹסֵף מָה-הַמַּעֲשֶׂה הַזֶּה אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם הֲלוֹא יְדַעְתֶּם כִּי-נַחֵשׁ יְנַחֵשׁ אִישׁ אֲשֶׁר כָּמֹנִי”.  ואף חז”ל מתארים את השימוש הניחושי או הניחושי לכאורה שיוסף עושה בו בפני האחים:

“… וירא יוסף את אחיו ויכירם ויתנכר אליהם (בראשית מב ז), מהו ויתנכר שנעשה אליהם נכרי, נטל את הגביע והקיש בו אמ’ להם מרגלים אתם (בראשית מ”ב/ ט)… ” (בראשית רבה צא, וראו גם ב”ר צב לג)

אם כך, יש הגיון בהאשמת בנימין בכך שעשה מעשה דומה לאמו: גניבה של חפץ ניחושי כלשהו. לשם מה לו חפץ ניחושי?

אולי בנימין מעוניין בגביע כדי לדעת מה עלה בגורל אחיו יוסף. וזו יכולה להיות הסיבה שבגללה הוא מטיח זאת באחים בהמשך השיחה ביניהם: אתם מכרתם את יוסף, ואתם מאשימים אותי שגנבתי חפץ שניתן לנחש בו?

המדרש ממשיך לדבר פלא נוסף: מכירת יוסף היתה טאבו בין האחים. הם קבעו חרם על מי שיזכיר אותה.

קשה להתעלם מכך שגם כאן יש היבט מאגי: הדברים שאין לנקוב בשמם, נתפסים לרוב כבעלי כוחות מיוחדים. להיטיב או להזיק. (‘השם המפורש’).

התגובה של האחים לאזכור המפורש היא קריעת שמלותיהם על חילול השם, ומיד לאחר מכן הם מתירים את החרם. אולי הדברים שאומר להם בנימין גורמים להם להבין שאי אפשר יותר להכחיש את המעשה שעשו. אמנם כבר אמרו לפני כן “אבל אשמים אנחנו על אחינו”, אבל האמירה המפורשת ‘מכרנו אותו’ עוד לא נאמרה. הם צריכים להיות במקום שבו גם הם חייבים, ממש כמו בנימין, לברר מה עלה בגורלו של יוסף. שבו הם מבינים שאולי התגלגל למצריים, ואולי אפשר עוד למצוא אותו.

ואמנם, רק אחרי הפסקת ההדחקה וההכחשה, ורק אחרי שהם מכוונים כבנימין למציאת יוסף, הוא יתגלה אליהם והם ימצאו אותו מחדש. כל עוד הכחישו לא יכלו לגלות אותו, גם אם עמד מול עיניהם ממש.

מוזמנים לקרוא את הטור הזה עם טורים נוספים לפרשת השבוע במדור הקבוע שלי בשבתון: “עט לדרוש”.