לא קל ליצור מחדש חיבור אחרי הקרע, ולאחר מות יעקב, חוששים האחים מפני נקמתו של יוסף: “וַיֹּ֧אמֶר אֲלֵהֶ֛ם יוֹסֵ֖ף אַל־תִּירָ֑אוּ כִּ֛י הֲתַ֥חַת אֱ-לֹהִ֖ים אָֽנִי: וְאַתֶּ֕ם חֲשַׁבְתֶּ֥ם עָלַ֖י רָעָ֑ה אֱ-לֹהִים֙ חֲשָׁבָ֣הּ לְטֹבָ֔ה לְמַ֗עַן עֲשֹׂ֛ה כַּיּ֥וֹם הַזֶּ֖ה לְהַחֲיֹ֥ת עַם־רָֽב: וְעַתָּה֙ אַל־תִּירָ֔אוּ אָנֹכִ֛י אֲכַלְכֵּ֥ל אֶתְכֶ֖ם וְאֶֽת־טַפְּכֶ֑ם וַיְנַחֵ֣ם אוֹתָ֔ם וַיְדַבֵּ֖ר עַל־לִבָּֽם”.(בראשית נ: כא)
המדרש (בראשית-רבה כי”ו קא) מתעכב על הביטוי המופלא – וידבר על ליבם.
“וידבר על לבם. וכי יש לך אדם שמדבר על הלב? אלא דברים שהן מנחמין את הלב”
כבר מן הפסוקים משתמע שהתורה לא פרטה את כל דבריו של יוסף, ושאחרי הדברים המצוטטים בשמו הוא המשיך עוד לנחם אותם ולדבר על ליבם. המדרש ממלא עבורנו את הפער:
“אמר להם נמשלתם כעפר הארץ, מה עפר הארץ מי יכול לסייף את עפר הארץ. נמשלתם בחית השדה, ומי יכול לסייף את חיית השדה. נמשלתם בכוכבים, מי יכול לסייף את הכוכבים. עשרה כוכבים בקשו לאבד כוכב אחד ולא יכולו לו, שנים עשר שבטים מה אני יכול לשנות סדרו של עולם, מפני שהם כנגד י”ב שעות ביום וי”ב מזלות ברקיע. אמ’ ר’ שמלאי: אתם הגוף ואני הראש. תבואתה לראש יוסף (דברים לג טז), אין נסיב גופא מה רישא טב (אם הגוף הולך מה טוב הראש?)”
דברי המדרש הולכים תחילה אל שפת הברכות ואל שפת החלומות. אלו הדברים שעל הלב. האחים קבלו זה עתה את ברכות יעקב המלאות בסמלים ומשלים, והם נושאים איתם את ההבטחות לאבותיהם, הבטחות המלאות גם הן בדימויים. כל אלה מסמנים כוחות ועוצמה יוצאי דופן. יוסף רומז אמנם גם לחלומותיו – אלומות התבואה והכוכבים המשתחווים לכוכב שלו, אך מבהיר להם שהוא אינו יכול בלעדיהם, ושכוחם כקבוצה גדול משלו – הכוכב הבודד.
בהמשך המדרש לא מדבר רק על דברים שבלב, אלא גם על טיעונים הגיוניים שבראש, כאלה המסבירים כיצד יראה הדבר בעיני המצרים אם יוסף יהרוג את אחיו: אבדן הנכס של היותו בעל ייחוס משפחתי, אבדן האמון בו, ואבדן אמינותו:
“1. עד שלא ירדתם לכאן היו קוראים אותי עבד, ומאחר שירדתם לכאן הודעתי הוגניסים (הייחוס) שלי, אם כן אני הורג אתכם?!
- אם הורג אני אתכם, הם אומרים אין לשמור אמנה עם זה, עם אחיו לא שמר אמנה, עם מי הוא משמר אמנה?!
- הן אומרין לא היו אחיו, אלא כת של בחורים ראה אותן, וקראן אחיו, תדע לך שהרי הוא בסוף הביא עליהן עילה והרגן”.
בסופו של דבר חוזר יוסף אל הדברים שהדבקות בהם אמורה להחזיק את כולם: אביו והקב”ה. לא ייתכן שיוסף יפעל באופן ההפוך לגמרי למה שפעלו אלה בעולם ביחס לשבטים.
“אמר: מה אני נעשה אנטידיקוס (בעל דין שכנגד) לאבא? אבא מוליד ואנא קובר?!
מה אני נעשה אנטידיקוס להקב”ה? הקדוש ברוך הוא מברך ואני ממעט?!”
עם ברכתו ונחמתו של הקב”ה מסיים גם המדרש, ואיתם ננוחם גם אנחנו:
“הה”ד וינחם אותם. והרי דברים קל וחומר: ומה יוסף שדיבר דברים רכים על לבן של שבטים, כך ניחמן, לכשיבוא הקב”ה לנחם את ירושלם על אחת כמה וכמה. הה”ד נחמו נחמי עמי”
