מי באמת היה האדם הראשון בחלל?
“ויוצא אותו החוצה” ר’ יהושע בשם ר’ לוי: וכי מחוץ לעולם הוציאו שאמר ויוצא אותו החוצה? אלא חוי ליה שקקי שמיא (הראה לו את שבילי השמים), היך דאת אמר: “עד לא עשה ארץ וחוצות” (משלי ח כו), ר’ יודה בר’ סימון בשם ר’ יוחנן: העלהו למעלה מכיפת הרקיע, הוא דאמר ליה: הבט נא השמימה. אין הבט אלא מלמעלה למטה, רבנין אמ’: נביא אתה ואין את אסטרולוגוס”
רגע לפני ברית בין הבתרים מבטא אברהם כמעט ייאוש מההבטחה לצאצאים. על כך מגיב הקב”ה ב”ויוצא אותו החוצה”, מבקש ממנו להביט אל השמים, לספור את הכוכבים, ומבטיח לו ש “כה יהיה זרעך”. מדרש בראשית רבה מד, מתמקד ביציאה החוצה:
נראה שהמדרש מניח שההתגלות לא מתרחשת בתוך האוהל, וממילא שואל לאן מוציא הקב”ה את אברהם. על השאלה: וכי הוציאו מחוץ לעולם? עונה המדרש בפשטות: כן! כשהמחלוקת היא רק בשאלה איך בדיוק.
הדעה הראשונה מדברת על יציאה במבט. גם אם אברהם עומד על הקרקע, הוא נושא עיניו אל שבילי הרקיע. הדעה השניה הולכת עוד צעד. הקב”ה אכן מוציא את אברהם לטיול בחלל, למעלה מכיפת הרקיע. הוא מביט מלמעלה למטה, כי דברים שרואים משם לא רואים מכאן. הדעה השלישית מתייחסת ליציאה תודעתית, הקשורה גם היא לנקודת התצפית של אברהם ביחס לכוכבים: אתה נביא, ולא אסטרולוג, וממילא אינך אמור להתבונן על הכוכבים במבט של גזירת גורלות, אלא במבט של מי שמצוי בקשר ישיר עם הקב”ה.
המדרש ממשיך ומספר לנו שגם בהמשך, צאצאיו של אברהם כמעט ונכנעו לתפיסה הדטרמיניסטית, אלא שלא הניחם הקב”ה:
“בימי ירמיהו בקשו ישראל לבוא לידי מידה זו ולא הניחם הקב”ה. הה”ד: “כה אמר ה’ אל דרך הגוים אל תלמדו ומאותות השמים אל תחתו” (ירמיה י ב) כבר אברהם אביכם ביקש לבוא לזו המידה ולא הנחתיו. אמר ר’ לוי: עד סנדלא בריגלך דרוס כובה (כשיש לך סנדלים על הרגליים, תדרוך על הקוצים), מי שנתון למטה מהם מתיירא מהם, אבל אתה שאתה למעלה מהם דיישם”.
בדיוק כמו הדעה לפיה הקב”ה העלה את אברהם מעל לכיפת הרקיע, כך גם כאן מבקש הדרשן מאברהם ומאיתנו לאמץ נקודת מבט שלא רואה אותנו ככפופים לגזירות הגורל המיוצגות על-ידי הכוכבים, אלא לדעת שאנחנו מעל זה. במציאות של ייאוש וקושי, צריך לפעמים לצאת מתוך עצמינו, לצאת מהקונספט שאנחנו שבויים בתוכו, לשנות את נקודת המבט, לקבל פרופורציה של גובה. רק כך אפשר להאמין בשינוי ולאפשר לו להתרחש.