“רק” טוב: שלוש השתקפויות היסטוריות
אחרי כל הסכסוכים של יצחק עם אנשי גרר, הם שולחים אליו להפתעתו משלחת. כשהוא שואל אותם מדוע נזכרו בו פתאום, הם אומרים: “וַיֹּאמְר֗וּ רָא֣וֹ רָאִינוּ֮ כִּֽי־הָיָ֣ה ה’ עִמָּךְ֒ וַנֹּ֗אמֶר תְּהִ֨י נָ֥א אָלָ֛ה בֵּינוֹתֵ֖ינוּ בֵּינֵ֣ינוּ וּבֵינֶ֑ךָ וְנִכְרְתָ֥ה בְרִ֖ית עִמָּֽךְ׃ אִם־תַּעֲשֵׂ֨ה עִמָּ֜נוּ רָעָ֗ה כַּאֲשֶׁר֙ לֹ֣א נְגַֽעֲנ֔וּךָ וְכַאֲשֶׁ֨ר עָשִׂ֤ינוּ עִמְּךָ֙ רַק־ט֔וֹב וַנְּשַׁלֵּֽחֲךָ֖ בְּשָׁל֑וֹם אַתָּ֥ה עַתָּ֖ה בְּר֥וּךְ ה'”.
הקורא הרגיש, עשוי לגחך מעט באירוניה למקרא המילים “וכאשר עשינו עמך רק טוב”, וחז”ל (ב”ר סד) הם כמובן קורא רגיש: “רַק. מִעוּט. שֶׁלֹא עָשׂוּ עִמּוֹ טוֹבָה שְׁלֵמָה”
כאן, מביא המדרש סיפור המתרחש בתקופה שאחרי החורבן, וסמוך למרד בר כוכבא:
“בִּימֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה גָּזְרָה מַלְכוּת הָרְשָׁעָה שֶׁיִּבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הוֹשִׁיבוּ פַּפּוּס וְלוּלְיָאנוּס טְרַפִּיזִין מֵעַכּוֹ עַד אַנְטוֹכְיָא, וְהָיוּ מְסַפְּקִין לְעוֹלֵי גוֹלָה כֶּסֶף וְזָהָב וְכָל צָרְכָּם”
יש הבטחה ואף סיוע לבניין המקדש מחדש, כ 60-70 שנה אחרי חורבנו, אלא שאז הכל משתבש. חז”ל לא ממשיכים כאן את הסיפור בלשונם, אלא בוחרים להביא פסוקים מתוך ספר עזרא ד, המהדהדים את ההבטחות והעיכובים לבניית הבית השני על ידי עולי בבל, למרות פער של 500 שנה:
אֲזַלִּין אִלֵּין כּוּתָאֵי וְאָמְרִין : יְדִיעַ לֶהֱוֵי לְמַלְכָּא דְּהָדֵין קַרְתָּא מָרָדְתָּא תִּתְבְּנֵא וְשׁוּרַיָּא יִשְׁתַּכְלְלוּן מִנְדָה בְלוֹ וַהֲלָךְ לָא יִתְּנוּן (בתרגום חופשי: ידוע למלך שאותה עיר מורדת תיבנה, וחומותיה יושלמו, ומיסים לא יתנו לך) […]
המלך נבהל ורוצה לחזור בו, אך מבקש תירוץ להפר את הבטחתו. ‘הכותים’ המתלוננים, מציעים לו שיאמר ליהודים שהבטחתו היא בתנאי שישנו את מקום המקדש, או שיפחיתו/יוסיפו ממידותיו, והם כבר יחזרו בהם מעצמם.
כששומע הציבור המכונס בבקעת בית רימון את תוכן המכתב שהגיע מהמלכות, התחילו לבכות ורצו למרוד במלך. ובתגובה מציעים (החכמים?) שילך חכם אחד וישקיט הצבור ואמרו, ילך ר’ יהושע שהוא ‘אסכולוסטיקיא דאורייתא’. רבי יהושע ממשיל לעם את משל האריה והקורא:
האריה טרף טרף, ומציע פרס למי שיחלץ מגרונו את עצם החיה שטרף ונתקעה בגרונו. הקורא המצרי (עגור), עוף בעל מקור ארוך, מתנדב למשימה ומוציא את העצם, ואז מבקש את שכרו המובטח. האריה משיב לו שעליו להסתפק בכל שיוכל לספר לכולם שנכנס לפי האריה בשלום ויצא בשלום.
כך, אומר ר’ יהושע לשומעיו, “דַּיֵּינוּ שֶׁנִּכְנַסְנוּ לְאֻמָּה זוֹ בְּשָׁלוֹם וְיָצָאנוּ בְּשָׁלוֹם”. ואם נחזור ליצחק – עשינו איתך רק טוב, כלומר תגיד תודה שלא הרגנו אותך.
עד כאן שתי השתקפויות היסטוריות לסיפור יצחק ואנשי גרר: עולי בבל בבית שני, והעם בתקופת רומי.
השתקפות היסטורית שלישית ומרגשת, יש בדבריו של פרשן ומהדיר מדרש בראשית רבה, הרב משה אריה מירקין. אחרי שהוא מתייחס לארועים ההיסטוריים שגרמו לרומאים לחזור בהם מהבטחתם, הוא כותב את הדברים המרגשים הבאים:
“ובמידה ידועה נהג גם אחד מהמתוקנים שבעמים נוהג כזה כלפי היהודים. בעת מצוקתם הגדולה במלחמת העולם הראשונה, הבטיחו האנגלים ליהודים הקמת בית לאומי בארץ – ישראל , אבל אחר כך כשנתרווח להם, צימצמו מפעם לפעם בכל מיני תחבולות את הבטחתם החגיגית ליהודים עד שכמעט ובטלוה כליל, אלא שנתגלגלה זכות גדולה על ידם ועמד לנו צור ישראל וגואלו והביא לנו את התמורה הגדולה ואת הגאולה המופלאה – מדינת ישראל רבת התהילה!”