פינת הסיפור החסידי: החליל

החליל, מרגליות יעקב, קבוצת יעקב, פרעמישלא תרנ”ו,דף נג ע”א

איש כפרי אחד, שהיה מתפלל תמיד ימים נוראים בבית מדרשו של הבעש”ט ז”ל,

היה לו ילד אחד אטום לב מאוד ולא היה יכול לקבל אף צורת האותיות, ובפרט לומר שום דבר קדושה.

ולא היה אביו לוקחו עמו בימים נוראים העיר, יען כי אינו יודע מאומה.

וכאשר נעשה בר מצוה לקחו עמו על יום הכיפורים,

שיהיה אתו עמו לשמרו שלא יאכל ביום הקדוש לחסרון ידיעתו והבנתו.

והילד היה לו חליל, שהיה מחלל תמיד בעת ישבו בשדה לרעות את הצאן והעגלים.

ולקח אתו עמו בכיס בגדו את החליל ואביו לא ידע מזה.

הנער היה יושב כל המעת לעת הקדוש בבית המדרש, ואינו יכול לומר מאומה.

בעת תפלת מוסף אמר לאביו” “אבי, יש איתי עמי החליל שלי ואני רוצה מאוד ליתן קול על החליל”. נתבהל אביו מאוד וגער בו ואמר לו: “השמר לך ושמור נפשך מאוד לבל תעשה את הדבר הזה” והוכרח להתאפק.

בעת תפלת מנחה אמר לו עוד הפעם: “אבי הרשני ליתן קול ולחלל בחליל שלי.

וקלל אותו קללה נמרצת והזהיר בו באזהרה רבה לבל ירהיב בנפשו חלילה לעשות כזאת.

ולא היה יכול ללקחו מיד הנער, יען כי הוא מוקצה.

אחר תפילת המנחה אמר לו עוד הפעם ובקש מאביו: “יהי מה, הרשני נא לחלל איזה קול”.

כאשר ראה אביו תשוקתו מאוד, וכי נכספה נפשו מאוד לחלל, אמר לבנו:

“באיזה מקום אתה מחזיק את החליל?” והראה לו.

ולקח אביו בידו את הכיס והחזיק ידו על הכיס והחליל,

לשמור לבל יקחנו לחלל עמו.

וכן התפלל תפלת נעילה וידו מחזקת את כיס בגד הנער עם החליל.

באמצע התפלה שמט הנער בחוזק רב את החליל מתוך הכיס ומיד אביו

ונתן קול עצום בהחליל.

תמהו כל השומעים.

והבעש”ט, אחרי הקול הזה, קיצר מהרגלו. ואמר אחר התפילה:

“הנער הזה עם קול חלילתו העלה כל התפלות והקל מעלי”.

ואמר סיבת זה, כי הוא אינו יודע לומר מאומה

וכאשר כל היום הקדוש ראה ושמע רבת תפלת ישראל

וניצוץ קדשו בערה בו כמו אש ממש,

והיודע  – יכול להלביש תבערת הקדושה והתשוקה בתיבות התפלה לפניו יתברך,

אך הוא אינו יודע מאומה, ולא מצא בעצמו לרוות צמאונו,

רק לחלל בחליל לפניו יתברך,

רק שאביו מנעו.

ואש תשוקתו בערה בו בכל פעם יותר, עד כלות נפשו ממש.

ובחוזק תשוקתו, חלל באמיתת נקודת לבבו בלא שום פניה,

רק נקי לשמו יתברך,

“רחמנא ליבא בעי” והבל פיו הנקיה נתקבל מאוד לרצון לפניו יתברך

ועי”ז העלה כל התפילות.

הסיפור הזה הוא אחד הסיפורים החסידיים המוכרים והידועים ביותר. וכי מי לא יתחבר לנער שלנו, שנראה לי שאפשר לנחש איזה אותיות היה מקבל האבחון שלו היום, שלא מוצא מוצא לבערת נפשו – והוא זועק את נשמתו בקול החליל שלו.

הסיפור האנרכיסטי משהו הזה, וודאי מצא חן בעיני כל מי שבקשו למצוא בחסידות רעננות מחשבה, חשיבה סוציאליסטית מבטלת היררכיות, ואם אפשר – גם קצת פחות פורמליזם הלכתי.
ועם זאת – הסיפור שלנו הוא חלק מעולם דתי מאוד שנגינת חליל בתפילת נעילה של יום כיפור – היא בשום אופן לא חלק מהתפריט הקבוע שלו. ודוקא לכן – הוא מרתק כל-כך.

אפשר לומר המון על הסיפור הזה, וכבר נאמר ואף נכתב.

אני רוצה לשים לב לשתי נקודות כאן:
1. לסיפור יש גיבור נוסף, והוא האב. אב טוב ומסור, שמנסה לנווט בין חובתו לבנו לבין חובתו לקהילה ולחברה. הוא לוקח איתו את בנו המוגבל, משגיח עליו, ולא מוציא אותו מבית הכנסת, אלא מוצא דרך לעצור את ההתנהגות הלא מקובלת חברתית ודתית של בנו, מבלי להשפיל ולבזות אותו. הוא לא יכול להרשות לבנו לעשות ברגע הזה מה שהוא רוצה, וחובתו כאב היא להציב לבנו גבולות – גבולות הכרחיים לאפשרות של בנו להשתלב בחברה ולא להיות מוקע ממנה.
האב אינו הבעש”ט. אין לו דר לדעת מה קורה עכשיו בשמיים, או לקרוא את המתרחש בלב בנו. אין לו הסמכות והאפשרות של פריצת הגבולות.
אבל בשביל שהאב יתפקד כאב באופן מלא, בשביל שהחברה תוכל להכיל התנהגויות שונות – אנחנו זקוקים לבעש”ט.
הוא מתווך בין הנסתר לגלוי.
לא רק בין העולמות העליונים לעולם האנושי,
אלא גם בין המימד הנסתר והחבוי שבנפש הבן, לבין התנהגותו הגלויה על פני השטח. הוא מלמד אותנו מאיפה מגיעה התנהגותו הנראית כלפי חוץ כבעיטה וכחילול הקודש, אבל נובעת מאש קודש גדולה.
האין זו תמציתם של הימים הנוראים?

האם לא כולנו לפעמים הבן הנ”ל?
אנחנו זקוקים להורים ומחכנים שישימו לנו גבולות,
אבל זקוקים גם למישהו שיקרא את נפשנו פנימה, וייתן לנו מקום, גם כשאנחנו נראים כפורצי גבולות.

2. קולו של החליל:
   הבן לא מנגן מנגינה ולא יצירה מוזיקלית. הוא לא יודע לקרוא ולא יכול להעזר בתיבות התפילה כדי להביע את המיית נפשו.
   הוא משמיע קול חזק ונקי ופשוט, ממש כמו ליבו.

ממש כמו קול השופר.