בכל שנה מחדש שאלת גורלה הטרגי של אסתר, והאופן המזעזע שבו היא ואחרות נמכרות לניצול ולהשפלה ולאבדן, אינה מניחה לי.
הפעם התיישבתי לכתוב, וגם לומר שהקושי והכאב הם חלק בלתי נפרד מסיפור החג הזה. שכולנו אסתר.
זו לא שמחה של נחת ושלווה, זו שמחה של אף על פי כן.
קצת ארוך הפעם, כי קשה לתמצת מורכבות.
מרבין בשמחה
משנכנס אדר מרבין בשמחה, ובשיאה של השמחה – חג הפורים.
שמחה הבאה לידי ביטוי במצוות החג – המשתה והשמחה, משלוח המנות, ומתנות לאביונים,
ואף במנהגיו, הישנים והחדשים.
ומה עם המגילה?
המגילה מספרת סיפור מפותל שיש בו מידה רבה של קרנבליות, מהפכים בעלילה, ותהפוכות גורל של כל הדמויות. היא צבעונית ומתעתעת, מלאה בתחפושות ומסכות, ודומה שאין הולמת ממנה לרוחו של החג.
אלא שמבט נוסף על הסיפור, עשוי לגלות פנים מורכבות יותר.
הטרגדיה של אסתר
אסתר, נערה יהודייה יתומה, נלקחת אל הרמונו של מלך פרסי. בהרמון היא מתבקשת לשהות שישה חודשים בשמן המור ושישה חודשים בבשמים ובתמרוקי הנשים, הכל כדי להכינה לרגע הגדול, הרגע שבו תילקח אל המלך.
לא מדובר בראיון עבודה. בערב היא באה ובבקר היא שבה אל בית הנשים שני.
כל נערה ונערה בתורה מובאת אל המלך ללילה אחד, לעשות בה כרצונו, ואחרי אותו לילה, לא תבוא עוד אל המלך כי אם חפץ בה המלך ונקראה בשם.
ואם לא? אז לא. איש לא יקרא יותר בשמה, היא תהיה עוד קישוט בהרמון הנשים של המלך, ולא תחזור עוד לעולם לביתה ולמשפחתה, לא תוכל להינשא לאיש, ולא להקים משפחה. היא רכושו של המלך.
גורלה של אסתר שפר עליה לכאורה. המלך אוהב אותה מכל הנשים ושם כתר מלכות בראשה.
הוא עושה משתה גדול לכבודה של אסתר, ובאותה נשימה, מספרת לנו המגילה גם ש “ובהיקבץ בתולות שנית…” היא אולי האישה הבכירה, אבל עוד ועוד נערות נקבצות אל ההרמון,
ואם נזכור את פרק א של המגילה ואת גורלה של ושתי, נבין שאין לאסתר כל ביטחון במעמדה החדש. גם אסתר יודעת זאת, כפי שהיא מיטיבה להסביר למרדכי בפרק ד: “איש או אישה אשר יבוא אל המלך אשר לא יקרא אחת דתו להמית… ואני לא נקראתי לבא אל המלך זה שלושים יום”
המדרש חושף את הטרגדיה
מדרשי חז”ל על המגילה חושפים את הקושי ואת המורכבות של חיי אסתר.
הם מציירים את אסתר כמי שנלחמת על זהותה בבית הנשים:
“ואת שבע הנערות וגו’ – אמר רבא: שהיתה מונה בהן ימי שבת. וישנה ואת נערותיה וגו’, אמר רב: שהאכילה מאכל יהודי. ושמואל אמר: שהאכילה קדלי דחזירי. ורבי יוחנן אמר: זרעונים, וכן הוא אומר (דניאל א’) ויהי המלצר נושא את פתבגם… ונותן להם זרעונים…” (מגילה יג),
ומכניסים אותנו אל המורכבות שבסטטוס האישי שלה:
על פי התלמוד הבבלי, וכן במסורת המופיעה כבר בתרגום השבעים, אסתר אינה רק בת דודתו של מרדכי, כי אם גם אשתו.
“ובמות אביה ואמה לקחה מרדכי לו לבת, תנא משום רבי מאיר: אל תקרי לבת אלא לבית”
יש סיבות רבות לקריאה הזו של חז”ל, וקצרה היריעה כאן מלפרטן, אבל יש כמובן השלכה דרמטית להבנה הזו, והיא מאפשרת לנו להיות רגישים יותר לטרגדיה של אסתר, ולעובדה שלא מדובר בסיפור סינדרלה, אלא בסיפור של חטיפה ואונס.
“ותעמד בחצר בית המלך הפנימית. אמר רבי לוי: כיון שהגיעה לבית הצלמים – נסתלקה הימנה שכינה, אמרה: (תהלים כ”ב) “אלי אלי למה עזבתני”, שמא אתה דן על שוגג כמזיד ועל אונס כרצון?”
אסתר מתבקשת על-ידי מרדכי ללכת אל אחשוורוש, והפעם – מרצונה החופשי. האמנם זהו רצון חופשי? או שגם כאן היא פועלת בלית ברירה, ולאור סכנת החיים שהיא וכל עמה מצויים בה.
מה הן ההשלכות של חיי אסתר עם אחשוורוש?
מעבר לכך שלא תוכל עוד לחזור למרדכי ‘וכאשר אבדתי אבדתי’,
במדרש אסתר רבה נוכל למצוא את ביטוי למחיר הכבד שמשלמת אסתר:
“ותבאנה נערות אסתר וסריסיה ויגידו לה ותתחלחל המלכה מאד.
רבנן דתמן (החכמים ששם) אמרין: שפרסה נדה.
ורבנן דהכא (החכמים שכאן) אמרין: הפילה עוברה ומשעה שהפילה שוב לא ילדה.
ר’ יודן בר’ סימון אמר: במוך היתה משמשת.
א”ר יודן ברבי סימון: דריוש האחרון בנה של אסתר היה טהור מאמו וטמא מאביו”. (אסת”ר, וילנא, פרשה ח).
האם היו לאסתר ילדים מאחשוורוש? אולי דאגה לכך שלא יהיו (מוך הוא אמצעי מניעה של תקופת חז”ל), אולי הפילה את ילדה, ואולי היה לה בן אחד, מלך שנחשב טוב ליהודים, אבל שהוא עצמו, ממש כמו אסתר בדברי מרדכי אליה, אבדו לעם היהודי לעולם.
המגילה – בין קומדיה לטרגדיה
הסיפור הזה שנראה כסיפור עליז של נערה שזכתה להפוך למלכה, ומתגלה כטרגדיה איומה, הוא לא רק סיפורה של אסתר.
במידה רבה זהו סיפורה של המגילה כולה.
מרדכי מורכב על הסוס כשהמן קורא “ככה ייעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו”, אבל הרי הסיטואציה כולה היא המחשה של האופן שבו הגורל מתהפך על ראשו של מי שהמלך חפץ כל-כך ביקרו: המן. ושמא המן הוא שקורא על עצמו בייאושו: “ככה ייעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו?!”,
אסתר ומרדכי מקבלים את השליטה על בית המן ומרדכי נהיה המשנה למלך אחשוורוש, אבל גופתו של המן על העץ עוד לא התקררה, והיא מזכירה לנו שמשרת המשנה למלך אינה מבטיחה דבר.
גם אחרי המהפך הנפלא, אסתר עוד צריכה ליפול לפני רגלי המלך ולהתחנן על נפשה שלא יימסרו היהודים להשמיד להרוג ולאבד. במשפט מצמרר היא אומרת למלך “ואילו לעבדים ולשפחות נמכרנו – החרשתי. כי אין הצר שווה בנזק המלך” .
חז”ל מעירים בעצב, שזו בדיוק המציאות.
עדיין עבדי אחשוורוש אנחנו
במסכת מגילה (יד ע”א) מתקיים דיון על השאלה מדוע לא אומרים ‘הלל’ על נס ההצלה בחג הפורים, כשם שהוא נאמר בחג הפסח.
רבא מסביר שהמציאות של חג הפורים לא מתאימה ללשון של פסוקי ההלל:
“רבא אמר בשלמא התם (תהילים קיג) “הללו עבדי ה'” ולא עבדי פרעה, אלא הכא (כאן) הללו עבדי ה’ ולא עבדי אחשורוש?! אכתי עבדי אחשורוש אנן (עדיין עבדי אחשוורוש אנחנו)”.
אי אפשר לומר הלל בחג הפורים משום שאנחנו לא יכולים לומר בלב שלם שאנחנו עבדי ה’ ולא עבדיו של איש בעולם.
גם כשנעלמת תרועת הפסטיבלים, והיהודים נחים מאויביהם, ועושים את ימי הפורים לימי משתה ושמחה, הגלות לא נגמרת.
אסתר לא תחזור עוד לביתה אלא תישאר לנצח בארמון אחשוורוש.
גם עם ישראל לא חוזר ממצב הגלות שהוא נמצא בו.
עדיין עבדי אחשוורוש אנחנו.
בניגוד לחג הפסח שבו יש נס של הצלה וגאולה ושחרור מלא, שהם פתח להתחלה חדשה,
בפורים – הכל יכול להתהפך בכל רגע שוב על ראשם של היהודים.
זוהי המציאות שליוותה את העם היהודי במשך אלפי שנות גלות בהם היה נתון לחסדי זרים.
אז למה שמחים?
על מה אם כן אנחנו שמחים בפורים?
פורים אינו חג של שמחה כשהכל טוב ופשוט ומובן מאליו.
פורים הוא חג שהשמחה בו היא שמחה של אף על פי כן ולמרות הכל.
פורים הוא חג של היכולת להודות ולשמוח על הנס והטוב וההצלה שיש לנו כאן ועכשיו – גם אם היא הצלה יחסית. גם אם היא לא מושלמת.
והיכולת לשמוח גם בסיטואציות מורכבות – הוא הלימוד שכדאי לקחת איתנו מפורים אל השנה כולה.
נדמה לי שהשנה הוא שימושי לנו במיוחד.
פורים שמח!
