האתר של ד”ר תמר מאיר. בהרצה.

 

יומנה של מחוננת

 
 
אני תמר ובכיתה ב או ג אובחנתי כמחוננת.
מה זה אמר? מה היו המשמעויות המעשיות של זה?
לצערי לא הרבה.
 
 
בזמני היו כל מיני חוגי העשרה, ולא מספיק התייחסות להיבטים רגשיים וחברתיים.
אז היה מאוד מעניין בחוג ארכאולוגיה, אבל זהו בערך.
 
 
היום זה אחרת.
באחת השנים, כהורים, הוזמנו להרצאה על “עולמו הרגשי של הילד המחונן”.
לא הלכתי. חשבתי לעצמי שהילדים שלי נורמלים לגמרי, ולא גיקים מנותקים.
בשנה השנייה חשבתי: שיהיה. מה יש לי להפסיד.
המרצה התחילה לדבר, ואני לא ידעתי את נפשי.
במשך כל ההרצאה המלומדת שכללה מצגות ושקופיות בכיתי ובכיתי ובכיתי.
היא דיברה עלי.
לכל מיני דברים שהרגשתי וחשבתי וכאבתי וסבלתי כילדה וכמתבגרת,
פתאום היה הסבר.
פתאום היה שם.
פתאום לא הייתי לבד.
 
 
פתאום הפער הזה בין איך שרואים אותי המבוגרים והמורים, לבין איך שרואים (ומתנהגים) הילדים האחרים, היה מונח על השולחן.
 
פתאום כאב הפער שבין היכולות הקוגניטיביות ליכולות הרגשיות היה נוכח.
 
פתאום החרדה שלי כהורה, כשבכל שנה הייתי הולכת לאסיפת ההורים עם מטרה ברורה אחת: להסביר למורה שאני מבקשת שתראה את הילד שלי גם בהפסקה.
לשכנע אותה שלא תסתנוור מילד שיודע בכיתה ובמבחן את כל התשובות,
ובבקשה תבדוק מה עובר עליו אחרי ולפני השיעור.
שבבקשה תשים לב גם לאיך היא עצמה מתייחסת אליו בשיעור.
 
דוקא בגלל שמערכת החינוך מתייחסת בראש ובראשונה להיבטים קוגניטיביים, היא עלולה לא לשים לב שילד שטוב בלימודים, הוא לא בהכרח ילד שטוב לו.
 
 
יש דברים שלא שוכחים כל החיים,
למשל את ההסבר של המורה שלא אקבל תפקיד משמעותי בהצגת הסיום כי “את מספיק בולטת בכיתה גם ככה”,
היא הייתה בהלם מוחלט כשאמרתי לה (וזה כשהעזתי. ילדה טובה של המורים שכמוני) “אבל כבר שנתיים שלא קיבלתי אף תפקיד באף טקס”.
היא לא שמה לב.
היא לא הבינה את תחושת הנבגדות.
אני שקפצתי למלא כל משימה לימודית וכל בקשה שלך בשיעור – ככה מגיע לי?
 
היא גם לא ידעה שכל הבנות מבקשות ממני את שיעורי הבית, ועזרה בלמידה למבחנים,
ויום למחרת שוכחות מקיומי.
 
היא לא ידעה שכשאני עברתי דירה בעידן שבו היה צריך לחכות כמה חודשים לקו טלפון,
לא היתה אחת בכיתה שתביא לי את שיעורי הבית כשחליתי.
לטענתי “אבל לא הביאו לי שיעורי בית, ואין לי טלפון” היא התייחסה כתירוץ.
 
לא היא ולא אף אחד אחר במערכת לא שאל את עצמו למה תלמידה מצטיינת מפסידה במצטבר לפחות חודשיים של לימודים בשנה, בגלל מחלות שונות ומשונות.
אני הרי משלימה את החומר בקלי קלות,
אז מה הבעיה?
 
יש עוד הרבה, אבל אני עוצרת כאן. זה כואב מספיק גם ככה. עד היום.
 
האם המבחנים לאיתור מחוננים מפספסים גם ילדים מוכשרים? כן
האם הם עלולים ליצור אכזבה אצל ילדים מוכשרים מאוד שלא עוברים את המבחנים? ספרו לי על זה. יש לי בבית כאלה וכאלה, ובעיני כמובן שכולם מוכשרים וגאונים.
האם היה כדאי שהמערכת תיתן העשרה לכולם? בוודאי!
אבל זה לא העניין.
 
 
עוד לפני האינטרס הברור של המדינה לטפח מצויינות ולאתגר את דור ממציאי העתיד שלה, שיושב ומתנוון בכיתות שלא מאתגרות את קצה הפוטנציאל שלהם (וזה בהחלט חשוב. אף אחד לא מרוויח ממדיניות של מכסחת דשא שמלמדת את כולם ברמה בינונית שבה החלשים מתקשים והמצטיינים לא עושים כלום עם עצמם),
 
עוד לפני ההבנה שילד שבמשך 12 שנות לימוד לא לומד איך לעבוד איך ללמוד, הכל קל לו מדי, ולכן אין לו מיומנויות של עמל ועבודה, זה פספוס עצום שישפיע עליו לכל החיים,
מסגרות המחוננים של היום נותנות (אם הן טובות), מענה חברתי ורגשי קריטי.
 
ילד מחונן פוגש שם לראשונה ילדים כמוהו.
פתאום הוא לא תמיד הכי טוב בכיתה.
פתאום גם לו קשה.
פתאום הוא נחשף גם לתחומים שהם לא בהכרח אזור הנוחות שלו
(לא חמוד. אין חוג פיזיקה. אתה תלמד אומנות)
פתאום הוא נורמלי.
 
יש שם ילדים שמבחינתם “קראתי אנציקלופדיה לפני השינה” זו לא סיבה ללעג ולחרם ולהקנטות בלתי פוסקות (ואוי כמה שילדים יודעים להיות אכזריים),
אלא הזדמנות לשיחה סקרנית.
 
יש שם מורים עם הכשרה ייעודית,
שלא נבהלים מזה שהילד חס וחלילה יותר חכם מהם,
או שהוא יודע יותר מהם,
אלא מעודדים אותו לשאול, לאתגר, להטיל ספק, לחשוב אחרת.
 
יש שם ילדים עם צרכים מיוחדים,
שזקוקים למענה ייחודי,
ומדינה שנותנת טיפה בים ממה שבאמת צריך.
ההשקעה הזו תחזור אליה בריבית דריבית, וחבל שלא משקיעים יותר.
כי באמת, יום שליפה אחד בשבוע לילד מחונן, דומה לפעמים ליום אחד בכיתה קטנה לילד בחינוך מיוחד.
ומה עם שאר הימים?
 
אז נורא קל ופופוליסטי לחשוב שיש כאן חזקים שמקבלים טיפוח ומה עם החלשים?
אבל האמת היא שהמערכת משקיעה הרבה יותר בחלשים (וזה מעולה!) ושנכון שטיפול במוזיקה, ותרפיה באומנות זה כיף לכל התלמידים, והלוואי שכולם היו מקבלים, אבל נכון שיקבלו קודם מי שזקוקים לכך יותר.
שעות פרטניות של מורים ילכו כמעט תמיד לתגבור החלשים, ומעט מאוד לאיתגור המצויינים.
יש לדבר הזה הרבה השלכות.
הרי אנחנו יודעים גם כהורים כמה אנרגיה שואב מאיתנו ילד שקשה לו, ואיזו סכנה אורבת לנו לשכוח ולהזניח דוקא את הילד שנראה שהוא מסתדר.
וטוב שיש היום הצעות ומסגרות למחוננים.
חבל שאין יותר, ויש גם ילדים ‘רגילים’ שלא מקבלים מספיק מענה.
נכון.
 
אז כן, יש אחוז קטן של ילדים, עם צרכים אחרים ושונים, שמקבלים מענה מאוד מאוד חלקי לצרכים האמיתיים שלהם,
וחלק מהצרכים שלהם זה שתהיה להם הזדמנות ל’חברת שווים’.
לקחת להם את המענה הלא מושלם זה מה שיעזור לילדים אחרים לקבל מענה?
 
להורים הפריבילגים מבינכם אני אגיד: גם אם הילד לא אובחן, רשמו את הילד שלכם למסגרות וחוגי מצויינות.
תנו לו הרגשה שאתם מאמינים במצויינות שלו גם בלי מבחן.
 
לפעילים החברתיים מביניכם אומר: צרי לפעול למסגרות העשרה מעולות גם בפריפריה, ולאיתור והזדמנויות שוות לכולם, והנגשה של האפשרויות. (אגב, בפריפריה יש לא מעט תוכניות מדהימות. יש בהחלט מי שפועלים למען זה). וודאו שגם מרכז המחוננים בעיירת הפיתוח הוא מעולה ומדהים ומקדם.
נסו לשכנע הורים בפריפריה שכדאי לשלוח את הילד לשם.
נסו לשכנע הורים לבנות שמותר לבת שלהם להיות חכמה, ושהיא לא בהכרח תסומן חברתית בגלל זה (אוי איזה סיפור עצוב זה. שלא תדעו).
אבל באמת שלא מדובר כאן בפינוקים לחזקים.
יום השליפה הוא לפעמים אוויר לנשימה ממש. יותר בכיוון של כבשת הרש.
אל תגזלו להם אותה.
 
 
אני, בכיתה ב
גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן