האתר של ד”ר תמר מאיר. בהרצה.

 

סיפורי סוסים

 

הפעם במסע אל סיפורים חסדיים, בעקבות “סיפור העגלה”, סיפורים על סוסים ועל חסידים.

אביא כאן תחילה קטע מתוך העיבוד של מרטין בובר, שמופיע כחלק משרשרת סיפורים שלו על התקרבות ר’ יעקב יוסף מפולנאה לבעל שם טוב (הבעש”ט). (מוזמנים לפתוח את הקישורים לרקע נוסף על הדמויות),

ואחר כך סיפור חסידי דומה, המונח ברקע העיבוד של בובר, אם כי ייתכן שבפני בובר היה מקור נוסף. גם כאן, החל משלב השיחה בין שתי הדמויות.

 

הרקע לסיפורים הוא דמותו של ר’ יעקב יוסף מפולנאה, תלמיד חכם ורב עיר הידוע בתקיפותו, שהתנגד מאוד לבעש”ט ולדרכיו הלא קונבנציונליות, אך לבסוף התקרב אליו, והפך לתלמידו. ספרו ‘תולדות יעקב יוסף’ הוא ספר העיון החסידי הראשון שנכתב ופורסם, ועל שם ספרו הוא מכונה לעיתים ‘בעל התולדות’.

 

דיו לדרך!

הגירסה של בובר:

… פעם אחת נסעתי בדרך בעגלה הרתומה לשלושה סוסים” סיפר הבעש”ט,

“אחד אדום, אחד ברוד, ואחד לבן.

ושלושתם לא יכלו לצהול.

והנה בא איכר אחד לקראתי וקרא אלי: הרפה מהמושכות! והרפתי את המושכות”.

הרב נבוך ושתק.

“שלושה” חזר הבעש”ט,

“אדום, לבן וברוד, לא צהלו, איכר יודע דבר לאשורו, להרפות המושכות וצהלו”.

הרב כבש ראשו ושתק,

“איכר יועץ עצה טובה”, אמר הבעש”ט “המבין אתה?”

“מבין אני רבי” השיב הרב מפולנאה ופרץ בדמעות. “עכשיו מבין אני”

בכה ובכה והבחין שעד היום לא הבין משמע “אדם יכול לבכות” (מרטין בובר, אור הגנוז, עמ’ 78).

 

הסיפור החסידי:

‘הרב הגאון הקדוש מפולנאה… תחילה לא האמין כלל בהבעש”ט הקדוש.

אדרבא, היה מתנגד גדול.

פעם אחת אירע שנגיד אחד נכבד משם עשה נישואין לבתו, והיה מקורב אצל הבעש”ט הקדוש.

ביקש את רבו הבעש”ט לטרוח ולבוא על חתונת בתו…

הנגיד הזה אהב גם את הרב מפולנאה הלך להרב והפציר בו שעל כל פנים ילך פעם אחת לביתו לקבל שלום מרבו הבעש”ט…

ובעת קבלת השלום הסב הרב את פניו שלא להסתכל הרבה בצורת הבעש”ט הקדוש.

הבעש”ט סיפר להרב מעשה בזה הלשון:

פולנאהר רב, הערט מית הויס איך בין אמאל גיפארין אין וויג מיט ג’ סוסים

[רבה של פולנאה, הקשב לי: פעם אחת נסעתי על הדרך עם ג’ סוסים]

א’ היה גאנדיא א’ היה קארא א’ היה קאשטין,

[אחד היה חום, אחד היה אדום, אחד היה שחור]

האבין זיי ניט גיקענט מאהיטין איז מיר אקעגין גיקימן א’ גוי אין האט מיר גיזאגט א רפואה, האב איך גיטוהין די רפואה האבן זיי אנגיהויבין צי מאהיטין

[ולא יכלו הסוסים לרוץ בכוח. עד שבא לנגדי איזה גוי וגילה לי רפואתם.

ועשיתי כעצתו לעשות להם רפואה עד שיכלו לרוץ בכוח]

ותיכף אחר כך סיפר הבעש”ט הקדוש עוד הפעם מעשה זו להרב,

בהרמת קול יותר מבראשונה,

אחר כך תיכף הרים הבעש”ט הקדוש קולו יותר וסיפר לו מעשה זו פעם שלישית.

ואחר שסיים אמר לו בזה הלשון:

“פולנאהר רב הערט איר?”, [רבה של פולנאה, השומעים אתם?]

השיב לו הרב: “יא רבי, איך הער” [ כן רבי, שומע אני].

(האוצר מסיפורי צדיקים, ווארשה תרצ”ז, סיפור ז’ עמ’ ט ע”ב).

 

אז מה יש לנו כאן?
סיפור מורכב ומרתק, שמעיד על עצמו שהוא סיפור סימבולי. זה סיפור על סיפור. סיפור מסגרת, שהוא גם סיפור ארס-פואטי.

סיפור שלסוסים יש בו תפקיד מרכזי. הם לא סתם סוסים.

בסיפור של בובר הסימבוליקה פשוטה, והיא לוקחת אותנו אל עולמה של החסידות כעולם חברתי, ואל המהפכה של הבעש”ט כמהפכה מעמדית, שביקשה לשנות את דרכי ההנהגה ואת היחס לפשוטי העם. לא עוד הנהגה תקיפה.
הרב הוא העגלון.

הסוסים הם הקהילה.

כשהמשוכות מתוחות מדי, הסוסים לא יכולים לצהול.

הם אולי מושכים איכשהו את העגלה, אבל משהו מהחיות והשמחה שלהם הולך לאיבוד. קולם לא נשמע.
כשמרפים את המושכות – הסוסים יחזרו לצהול.
ר’ יעקב יוסף מתואר כמי שכוח הסיפור גרם לו לעבור תהליך, להביט פנימה, ולהבין שמשהו לא בסדר. ממש כמו משל כבשת הרש, הסיפור משמש כאן ככלי השלכתי רב עצמה, המוביל לתשובה.

מאוד ברור מדוע ביקש מרטין בובר לקחת את קהל קוראיו המערב-אירופי המשכיל אל ההיבט הזה של החסידות דוקא.
אלא שהסיפור החסידי המקורי מספר סיפור אחר לגמרי:

בסיפור הזה הבעיה של הסוסים היא שהם אינם יכולים לרוץ בכל הכוח. הם הולכים, הם מתקדמים איכשהו, אבל זה לא זה.
הם חולים. מה ירפא אותם? הגוי יודע, והוא שמגלה לבעש”ט מה צריך לעשות, אך הבעש”ט עצמו הוא שמיישם את עצת הרופא.
מי הם הסוסים כאן? מה אמור ר’ יעקב יוסף להבין? ואיך דוקא הסיפור המוזר הזה אמור לשכנע אותו בגדולתו של הבעש”ט?
הבעש”ט משתמש כאן בשפה סימבולית. הצבעים, הסוסים, הם כולם רמזים. ר’ יעקב יוסף, חכם ומבין, יודע זאת היטב. הוא מבין שהאיש שבפניו יודע את סודות התורה.
אפשר להציע פרשנויות שונות, אנסה ללכת בכיוון אחד, גם אם הוא חלקי:
סוסים, בקבלה, בעולם הסיפור החסידי, וגם אצל ש”י עגנון, מבטאים את הצד הבהמי שבאדם, את גופניותו החומרית, את יצריו.
אפשר לדכא אותם ולהדחיק אותם, אבל אחת המהפכות הרוחניות של חסידות הבעש”ט, היא שהאדם נתפס כשלמות של גוף ונפש. הוא זקוק לסוסיו. הם צריכים להיות מסוגלים לרוץ בכוח. בכוח טוב ומועיל שמושך קדימה – ולא להיפך.

עוד שתי נקודות בקצרה,
אם עוד יש לכם כוח:

1. לבן, אדום, ברוד:
סוסים בשלושה צבעים מופיעים גם בחזיונות הנבואה של זכריה, ושם יכולים אולי להתפרש דוקא כסימבולים של לאומיים שונים, אבל גם בהקשר קבלי של מרכבה:

“רָאִיתִי הַלַּיְלָה וְהִנֵּה אִישׁ רֹכֵב עַל סוּס אָדֹם וְהוּא עֹמֵד בֵּין הַהֲדַסִּים אֲשֶׁר בַּמְּצֻלָה וְאַחֲרָיו סוּסִים אֲדֻמִּים שְׂרֻקִּים וּלְבָנִים”. (זכריה א: ח)

“וָאָשֻׁב, וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֶרְאֶה, וְהִנֵּה אַרְבַּע מַרְכָּבוֹת יֹצְאוֹת, מִבֵּין שְׁנֵי הֶהָרִים; וְהֶהָרִים, הָרֵי נְחֹשֶׁת. ב בַּמֶּרְכָּבָה הָרִאשֹׁנָה, סוּסִים אֲדֻמִּים; וּבַמֶּרְכָּבָה הַשֵּׁנִית, סוּסִים שְׁחֹרִים. ג וּבַמֶּרְכָּבָה הַשְּׁלִשִׁית, סוּסִים לְבָנִים; וּבַמֶּרְכָּבָה, הָרְבִעִית, סוּסִים בְּרֻדִּים, אֲמֻצִּים” (זכריה ו א-ג)

 

2.

1,2,3:
הבעש”ט מספר שלוש פעמים סיפור על שלושה סוסים.
המספר שלוש הוא מספר טיפולוגי, החזרה המשולשת, בכל פעם בקול רם יותר ויותר מייצרת העצמה של הסיפור והמסופר,
ונותנת לסיפור שלנו גם ריתמוס משולש.
לא סתם סיפורי עם וסיפורי ילדים רבים כל-כך משתמשים במבנה המשולש הזה.
במקרה של סוסים ומרכבות – לשלוש יש כמובן גם משמעות נוספת (משלשים לך קדושה).

 

על עוד שלשה צבעונית של בהמות רכיבה, תוכלו לקרוא בשיר של טשרניחובסקי, שלוש אתונות:
https://web.nli.org.il/sites/nli/hebrew/collections/personalwebs/tchernichovsky/poems/pages/shalosh_atonot.aspx

 

איור: שי צ'רקה. מתוך: סיפור העגלה
גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן