כחלק מן ההכנה למתן תורה, מתואר את הקשר המיוחד בין עמ”י לקב”ה. בין השאר בביטוי היפהפה “ואשא אתכם על כנפי נשרים”.
המדרש נדרש לביטוי, ומנסה לתאר את הקשר המיוחד עפ”י דימוי הנשר:
“לפי שהיו ישראל נרתעין לאחוריהם 12 מיל, וחוזרין לפניהם 12 מיל, הרי 24 מילין על כל דיבור ודיבור. ואביא אתכם אלי, לבית הבחירה” (מכילתא דר”י יתרו ב)
ניתן להבין את הדברים כאילו ישראל עצמם הם הנשר המנופף בכנפיו הלוך ושוב, או כמתייחסים אל הקב”ה, המביא אותם בכל פעם חזרה אליו, ובסופו של דבר מביא אותם לבית הבחירה.
מעמד הר סיני מעורר יראה, וגם הכניסה לשלב חדש ולמחוייבות, אינם פשוטים. אנחנו שומעים את דברי העם בהמשך: “וְכָל־הָעָם֩ רֹאִ֨ים אֶת־הַקּוֹלֹ֜ת וְאֶת־הַלַּפִּידִ֗ם […] וַיַּ֤רְא הָעָם֙ וַיָּנֻ֔עוּ וַיַּֽעַמְד֖וּ מֵֽרָחֹֽק׃ וַיֹּֽאמְרוּ֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה דַּבֵּר־אַתָּ֥ה עִמָּ֖נוּ וְנִשְׁמָ֑עָה וְאַל־יְדַבֵּ֥ר עִמָּ֛נוּ אֱ-לֹקים פֶּן־נָמֽוּת”
דברים דומים מופיעים גם בבלי שבת פח:, המתאר כיצד המלאכים צריכים לעזור לישראל לדדות כמו פעוט בשעת הליכתו הראשונה והמהוססת:
“ואמר ר’ יהושע בן לוי כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב”ה חזרו ישראל לאחוריהן י”ב מיל והיו מלאכי השרת מדדין אותן שנאמר (תהילים סח) מלאכי צבאות ידודון ידודון אל תיקרי ידודון אלא ידדון”
אב רחום, שם את הבנים במקום
היחס לישראל כאל בנים קטנים הזקוקים להגנה, מופיע גם בהמשך המכילתא:
“ואשא אתכם על כנפי נשרים. מה נשתנה נשר זה מכל העופות כולם? שכל העופות כולן נותנין את בניהם בין רגליהם, מפני שהן מתייראין מעוף אחר שהוא פורח על גביהם, אבל הנשר הזה אינו מתיירא אלא מאדם זה בלבד, שלא יזרוק בו חץ. אמר: מוטב שיכנס בו ולא בבנו.
משל לאחד שהיה מהלך בדרך, והיה בנו מנהיג לפניו, ובאו לסטים לשבותו מלפניו, נטלו מלפניו ונתנו מלאחריו; בא הזאב לטרפו מאחוריו, נטלו מאחריו ונתנו לפניו, לסטים מלפניו וזאב מלאחריו נטלו ונתנו על כתיפו, שנ’ (דברים א לא) ובמדבר אשר ראית אשר נשאך ה’ אלהיך…”.
הקב”ה נושא את ישראל כאב הנושא הדואג לבנו למקום מוגן “כנשר יעיר קינו על גוזליו ירחף”. איזכור הדברים לפני מתן תורה נועד לצייר את הקשר שבין ישראל לקב”ה לא רק כקשר של יראה – כזה המופיע בדרשה הראשונה, לפיה ישראל מפוחדים, אלא גם כקשר של אהבה – הקב”ה כאב רחום לבניו, ונתינת התורה והציוויים היא חלק מאותה אהבה. אהבה שיודעת שלשים את הילד ‘במקום’, הוא גם להגן עליו, עד כדי לשאת אותו על כפיו ממש.
