מה עושים כשלא יודעים מה לעשות? שרים!
(סיפור העגלה, שם שם)
מלפנים הים, מאחור המצרים. הכל נראה חסר מוצא וחסר טעם. ודוקא עכשיו, כשחשבנו שנגאלנו, אנחנו הולכים למות? “המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר? מה זאת עשית לנו”?
משה חסר אונים. לעם הוא אומר “אל תיראו. התיצבו וראו את ישועת ה'”, אבל כנראה שגם הוא צועק. על הצעקה הוא על הרצון לצעוק, אומר לו הקב”ה “מה תצעק אלי? דבר אל בני ישראל ויסעו”.
במכילתא (מכילתא דר”י מסכתא דויהי פ”ג) מובאות פרשנויות שונות:
“ויאמר ה’ אל משה מה תצעק אלי, ר’ יהושע אומר: אמר הקב”ה למשה, משה אין להם לישראל אלא ליסע בלבד”.
לא עת דברים ותפילות היא, אלא עת למעשים. בנ”י צריכים להימלא בטחון ופשוט לזוז.
“ר’ אליעזר אומר, אמר הקב”ה למשה: משה בני נתונים בצרה, הים סוגר ושונא רודף, ואתה עומד ומרבה בתפלה?!”
לכאורה עת צרה שבה הים סוגר ושונא רודף, הוא זמן תפילה, ואולם הקב”ה, לפי ר’ אליעזר, מבקש ממשה דוקא לקצר:
“מה תצעק אלי? שהיה אומר יש שעה לקצר ויש שעה להאריך, “אל נא רפא נא לה” הרי זה לקצר “ואתנפל לפני ה’ כראשונה ארבעים יום” הרי זה להאריך”.
משה חייב להספיק לומר את כל אשר על ליבו באופן קצר וממוקד.
“רבי אומר, דבר אל בני ישראל ויסעו: יסיעו דברים שהיו דוברים מליבן. אמש היו אומרים המבלי אין קברים במצרים, ועכשיו אתה עומד ומרבה בתפלה. מה תצעק אלי, דבר אל בני ישראל ויסעו, יסיעו דברים מליבן”
ההצלה תתרחש לא מתוך צעקה חיצונית, אלא מתוך קריאה פנימית. כשבנ”י לא ידברו בדיבור שכולו יאוש ויעברו לדיבור של אמונה בישועה – ישנו את מצבם. כשהם יסעו ויזוזו, יזוז גם הים.
ומה יעשה משה? המדרש אומר כאן דברים מדהימים שממקמים את שירת הים באופן שונה משחשבנו:
“אמר המקום למשה: משה בני נתונים בצרה, והים סוגר, ושונא רודף, ואתה עומד ומאריך בתפלה? אמר לפניו: ומה בידי לעשות? אמר לו: “ואתה הרם את מטך ונטה ידך על הים” וגו’ ואתה תהא מרומם ומשבח ונותן שיר ושבח והודאה וגדולה ותפארת והוד והלל למי שהמלחמות שלו”.
הקב”ה מבקש ממשה לא להאריך בתפילה על הצרה בהווה, אלא לראות כבר את ישועת העתיד. שירת הים לא מתחילה אחרי שהנס כבר התרחש. היא מתחילה עכשיו: הרם את מטך, מלשון רומם ושבח. הנס מתחיל ביכולת לדעת את גדולת ה’ ולהודות לו, וממילא, להתמלא בכוח שיאפשר לדברים להתרחש.
ממש כמו מרים והנשים שידעו לקחת מראש תופים, ולראות בעיני רוחן את השירה שישירו על הניסים שיתרחשו, מתבקש משה להיות תודעתית בשמחה שאחרי.
ממש כמו משה, ברגע שבו נדמה שהכל סוגר עלינו, נוכל לנסות לראות בעיני רוחנו את סעודת ההודיה ואת השמחה הגדולה של היום שאחרי – ולהתמלא באמונה שתתן לנו את הכוחות לנסוע, ולזוז מן המצב התקוע שלנו.
ומה עם סיפור העגלה?
זו בעצם תמצית הסיפור:
זו בעצם תמצית הסיפור:
“לפתע פתאום מבצבץ חיוך על פניו של השני.”נו,” אומרים לו שלושה חסידים תוהים,
“נו,”
אומר גם הוא.
מה עושים כשלא יודעים מה לעשות?
עכשיו הם כבר יודעים, ויודע גם העגלון:
שרים ניגון!”
בתמונה – האיור הנפלא של שי צ’רקה ובו החסידים והסוסים רוקדים על גדות הנחל. ואם האיור מזכיר לכם את קריעת ים סוף – אתם לא טועים.
מוזמנים לקרוא את הטורים שלי גם באתר שבתון:
https://shabaton1.co.il/?cat=14