עייפות

הסתקרנתי לראות באיזה אתר זה היה, והתוצאה מובאת בתמונה שלפניכם.

אנחנו עייפים, ויגעים, ולא יראים כבר משום דבר,

ומשום כך זה מזנב בנו ובנחשלים אחרינו.

ואין לי פתרונות, ואני עייפה, עייפה כל-כך.

התשה מתמשכת שאין לה סוף נראה באופק,

ושגורמת לי להיות פחות ופחות אני.

במלחמת עמלק משה נעזר בידיו:

“והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל, וכאשר יניח ידו וגבר עמלק”

ואפילו הוא מתעייף, וצריך תמיכה:

“וידי משה כבדים. ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה,

ואהרן וחור תמכו בידיו, מזה אחד, ומזה אחד,

ויהי ידיו אמונה עד בא השמש”

המשנה (ר”ה ג, ח) מלמדת אותנו שידיו של משה אינן עושות מלחמה, אבל הן גורמות לעם להסתכל עליהן, להביט למעלה, לשנות פרספקטיבה – ולהתגבר.

(בפשטות נראה לי שזו הקריאה המדרשית של “ויהי ידיו אמונה”)

אני עוד מחפשת את ה’ידיו של משה’ שלי.

אלה שאוכל להתרומם בעזרתן מן העייפות המצמיתה.

אולי לפני כן אני צריכה שיהיה לי המשה שלי –

מנהיגות שיודעת להודות גם היא בחולשה,

בכובד הידיים והאחריות,

להתיישב רגע על אבן,

ולבקש תמיכה,

עד שיהיו ידיו אמונה.